מחברת המבקר; כרטיס הריקוד של ברודווי מלא

סרטים

DANCE נמצא בחזית בברודווי העונה, ייתכן מאוד כי הריקוד מבטא את מה שמילים לא יכולות. או כפי שניסחה זאת איזדורה דאנקן, ''אם הייתי יכולה לכתוב את זה, לא הייתי צריכה לרקוד את זה''.

יותר מתמיד, מופע הכל-דאנס הפך למציאות. מ-''Swing!'' ל-''Tango Argentino'', דרך ''Fosse'' ו-''Contact'', מופעים מונעי ריקוד מהווים אתגר למחזמר הרגיל. תחייה נוכחית המשלבת שיר, ריקוד ועלילה (''Kiss Me, Kate'' ו-''Annie Get Your Gun'') ועמיתיהם החדשים הלא כל כך משולבים (''Footloose'' ו-''Saturday Night Fever' ') גם לפנות מקום לריקוד. הוסיפו את הטבעיות שבה הריקודים משתרגים בתפאורה של הטרקלין של 'המתים' של ג'יימס ג'ויס, ואוהב הריקודים יכול לספור את הדרכים שבהן ביזנס השואוים קיבל משמעות חדשה.

אם בשנת 1998 היה ניסיון יוצא דופן להפוך את הכוריאוגרפיה בברודווי לכל כך אורגנית ('קברט', 'מלך האריות') עד שקטעי ריקוד לא נראו בקלות ככאלה, הפקות שנפתחו מאז עברו בעיקר הכיוון ההפוך.




שחקן מת מהלך מת בתאונת דרכים

עם זאת, מופעים נשלטים בריקוד לא בהכרח מאייתים את הבן של ''ריברדאנס'. לא כל ההפקות האלה זהות. זה כבר מפתה לקרוא להם מחזות זמר חסרי ספרים או ריווי; אבל היעדר חוט נרטיבי לא עושה ריווי, וניתן לקשר מספרים בדרכים אחרות.

למה לטרוח לקרוא ''סווינג!'' ו''טנגו ארגנטינו'' מחזות זמר? הם מציעים תצוגות של ריקודים נהדרים. למה לא להשאיר את זה ככה? באשר ל''צור קשר'' בלינקולן סנטר, המתוכנן לעבור למעלה מתיאטרון מיצי א. ניוהאוס לתיאטרון ויויאן בומונט המתאים לטוני במרץ, הכוריאוגרפית סוזן סטרומן קוראת לזה ''מחזת ריקוד''. איכשהו הכל. מציע את המקבילה לריקוד של אופרה קומיק, שבה מותר לזמרים מדי פעם לדבר. כאן, הרקדנים מדברים (לדוגמה, שתי מילים בחלק הראשון מבין שלושת הקטעים של ''צור קשר'').

זה לא המקום לבכות על פטירתו של תור הזהב של המחזמר האמריקאי. ה'נשק אותי, קייט' הנוכחי והתוסס מספר לנו כמה הפסדנו. אבל הגיחה של מופעי הריקוד בברודווי מעידה על כך שמחזות זמר חדשים עדיין מתלבטים בחיפוש אחר משהו להגיד. פסטיש היה בדרך כלל התגובה המפוקפקת.

אם המופעים הנשלטים בריקוד אינם מחזות זמר למהדרין, הם מציעים אלטרנטיבה. קהל התיאטרון מגלה את מה שהבלט ועולם המחול המודרני כבר יודעים: למחול יש כוח מטפורי שמצליח בגלל מה שהוא משאיר לא נאמר. ''טנגו ארגנטינו'', שמסיים את הפעלתו ביום ראשון, הוא חידוש להפקה של 1987 שעוררה את שיגעון הטנגו העולמי. כמו ''סווינג!'' שהגיע בעיצומה של תחיית הסווינג-דאנס בת 10, יש לו אומנות נוצצת ווירטואוזיות שעובדות ברמה פורמלית. אבל הריקודים במופעים האלה מדברים גם על יחסי אנוש, זמן ומקום.

אולי זו הסיבה שכל כך הרבה מההפקות החדשות בברודווי משתמשות בריקוד כמטאפורה מוגזמת. הריקוד נתפס לפתע בתוך המופעים האלה כדרך לישועה ולגאולה.

בהקשר זה, דמויות שאינן יודעות לרקוד אינן מלמדות. במקום זאת, הם מקבלים קצב ומפסיקים להיות לא מתאימים. בקטע השלישי של ''צור קשר'' הגיבור המתאבד לומד להתנדנד ומקבל את הילדה האידיאלית שלו (בערך). בסעיף השני עקרת בית שעברה התעללות מוצאת שחרור בפנטזיות בלטיות.

ב-''Swing!'' היעדר נרטיב מתמשך לא מונע מחלק מהמבצעים להשתנות. גבר או אישה מתוחים משתחררים ברגע שהוא או היא לומדים לקלוע אצבעות ולרקוד. ב-''Footloose'' הריקוד אפילו הוצא מחוץ לחוק. צריך ילד עיר ללמד עיירה קטנה איך למצוא את נשמתה באמצעות ריקוד רוקנרול. אפילו ב''נשק אותי, קייט'' שני הגנגסטרים מצליחים להימלט על ידי צחצוח עבודת הרגליים שלהם בנאום של אולם מוזיקלי שמזכיר את הדואט ''שיר פופולרי'' בבלט ''פאסאד'' של פרדריק אשטון. אנני נופלת. את האקדח שלה ומשיג את הגבר שלה, כמו הבוקרת של אגנס דה מיל ב''רודיאו'' על ידי הורדת עורותיה לריקודים חברתיים.

לא כולם קלוצים. הגיבור של ''קדחת ליל שבת'' הוא מלך הדיסקו המקומי, אבל הריקוד הוא פוטנציאל הדרך שלו החוצה (מברוקלין).

Dance on Broadway עשה קאמבק ב-1992, והחזיר לעצמו זמן שווה עם שירים ודיאלוגים לאחר שמחזות זמר בריטיים שמרו על הכוריאוגרפיה כפופה למוזיקה. מאז, נרשמה נדנדה ניכרת בקרב מחזות זמר המשתמשים בריקוד כתפאורה או, בצורה משולבת, כדי להניע את הפעולה.

'הברודווי של ג'רום רובינס', שנפתח ב-1989, הוליד מופעים כמו 'פוסה' שהם אנתולוגיות של יצירתו של כוריאוגרף. ספין-אוף אחד בלתי צפוי הוא מופע הגיוון המשוקע עם דגש על ריקוד, כולל ''Lord of the Dance'' ו-''Riverdance'', המתוכנן להגיע לברודווי באביב לאחר הופעות מאז 1996 ברדיו סיטי מיוזיק הול. ''לשרוף את הרצפה'', מופע ראווה של ריקודים סלוניים עם אלופי ריקוד תחרותיים, אמור להגיע גם השנה.

אם אתה רוצה ריקוד עם איכות אמנותית, למה שלא תלך למופעי בלט ומחול מודרני? שאלה טובה. לבלט, למשל, יש רקדנים של כוכבי-על שבדרך כלל חסרים לברודווי, למרות שז'וליו בוקה מתיאטרון הבלט האמריקני מגיע כדי לשאוב את ''פוסה'' בפברואר.

אבל בגדול יש ריקודי אנסמבל נהדרים בברודווי. איך שלא תקראו לזה, יש מקום למופע שהופך את הריקוד לנושא שלו, כפי שמעידה סקירה סלקטיבית.

'נַדְנֵדָה!'

לין טיילור-קורבט, המוכרת מעבודותיה בתיאטרון הבלט האמריקני ובבלט העירוני של ניו יורק וכן בברודווי, עשתה עבודה נהדרת באיחוד של רקדניות שואו עם אלופי סווינג-דאנס. כל העניין קופץ וזועף באנרגיה פועמת ואף פעם לא דומה לתחרות אולם נשפים.

ניאו-סווינג הוא הסגנון הזה: ריקודי סווינג, במיוחד הלינדי הופ, מנקודת מבט עכשווית. הסטייליזציה דיסקרטית אך נוכחת; זה מאוד מופע כוריאוגרפי עם זמרים כמקשרים בין המספרים השונים בעליל. זה לא קומפילציה. אין לטעות באנרגיה הנפיצה ובמגוון. יש יותר לקפוץ בלינדי מאשר לזרוק את בן הזוג שלך!

זה לא מפתיע שהלינדי הופרים הראשיים, ריאן פרנסואה וג'ני תומס, שמבצעים כוריאוגרפיה משלהם, הם מקצוענים מבריטניה, שם ריצוד הוא כל הזעם. רקדני מופעים בכל זאת נושאים את העומס, ומכוונים את האקרובטיקה בעת הצורך בווינייטות הרגשיות המזוקקות של גב' טיילור-קורבט.

קייטלין קרטר, אחת הבולטות, עושה כאן אהבה עם בס יותר מאשר עם נגן בס, קונרד קורש, במספר ''Harlem Nocturne'', שמרמז ליצירות המוקדמות של גב' טיילור-קורבט בלשון ריקוד הג'אז. ב-''Blues in the Night'' לגב' קרטר ואדגר גודינו יש מפגש סקסי של הירכיים.

אבל שום דבר מכל זה לא ממש תואם את כוחו של ריצוד. ריקוד הסווינג הוא כל כך פופולרי שהקהל יודע, קורא את המקבילה של ''Ole!'' כאשר חביבות זוכות להערכה.

'נשק אותי, קייט'

בריאן סטוקס מיטשל ומרין מאצי, בתור ת'ספים שהקרבות שלהם מקבילים ב''אילוף החמצן'', כמעט ולא מתכווצים כשזה מגיע למעבר על הבמה. אבל מספרי הריקוד שייכים לצוות המשנה.

ריקודי הסווינג חזרו, אם לא שמעתם, ו-''Too Darn Hot'' מוביל את סטנלי וויין מאת'יס להוביל את הטייק של קתלין מרשל לג'ייב של שנות ה-40 באלגנטיות ואנרגיה. זה המספר הגדול, ולקראת הסוף קטע האנסמבל יוצא קצת מקיטור המצאתי.

אבל יש תחכום כשאיימי ספנג'ר ומייקל ברסה הגפיים נפגשים, בריקוד האפאצ'י הראשוני, ובהתעמלות שמר ברס משליך בצורה חלקה כל כך כשהוא שר ''ביאנקה''.

הריקודים במופע בתוך המופע משדרים את הטעם התקופתי המדומה של גב' מרשל עם קריצה מודרנית לעבר עידן ההפקה המקורית עצמה. כולם צועדים מלאי חיים במופע הזה.

'איש קשר'

כל מה שסוזן סטרומן כוריאוגרפיה בברודווי או לאחרונה עבור הבלט של ניו יורק סיטי ולהקת המחול מרתה גרהם, משרה כבוד. יש יותר ממלאכה ופסטיש בסוויטה בת שלושה חלקים; יש חוצפה חדשה שמרעננת.

הקטע הראשון, ''נדנדה'' הוא המקורי ביותר. כמו יוג'ין לורינג, בן חסותו של לינקולן קירשטיין, שקרא לחברה שלו Dance Players, גב' סטרומן מתנסה בצורות מעורבות: דיבור וריקוד. ''התנופה'' נוצרה בהשראת ''הנדנדה'', ציור משנת 1768 מאת פראגונרד המצביע בגלוי על הנאה בלתי חוקית. בציור שוכב אריסטוקרט מהמאה ה-18 בגן, מביט למעלה בחצאית של אישה בנדנדה. סטיבן ג'ונס, היסטוריון אמנות בריטי, אומר שהיא נדחפת קדימה על ידי איש דת!

גב' סטרומן הופכת את איש הדת לאדם זועף לבוש כמו משרת. כפי שכותב מר ג'ונס, ''הבחורה כנראה לא לבשה כלום מתחת לחצאית'', גב' סטרומן מציעה זאת כאשר המשרת המשוער, שון מרטין הינגסטון, משכנע להפליא בהתפרצויות החצופות שלו, מטפס על הנדנדה לקצת אקרובטיקה גלויה בזמן. האיש השני (סקוט טיילור) נעדר. זה אולי לא ריקוד קונבנציונלי, אבל הוא כוריאוגרפיה בדיוק. סטפני מיכלס מעבירה אווירה של ניני יודע. וכאשר מר טיילור חוזר, אנו מגלים שהוא היה משרת מחופש לאציל בזמן שמר הינגסטון לובש את בגדיו של האריסטוקרט.

האם האישה הלבישה את נבעה בלבוש צנוע כחלק מפנטזיית אהבה-עם-זר מושלם? ''שיחק טוב'' הוא אומר בסיום. אולי. יותר מדי אפשרויות אחרות עולות בראש.

בסרט ''זזת?'' קארן זימבה, אשתו הקורבן של בריון, בורחת אל הפנטזיה כבלרינה עם חיי אהבה במסעדה. כוריאוגרפיה עבור עגלות מזון ומגשים כמו גם לאנשים, הווינייטה מעוררת אי נוחות: מצחיק מדי בסיטואציה אכזרית?

ריקוד הסווינג, בגרסה מופשטת יותר מאשר במקומות אחרים, זוכה להופעת נוקאאוט של הרקדנים, במיוחד הגברים, בקטע האחרון, שנקרא גם ''קשר'. בויד גיינס, חביב מאוד בתור המנהל שרוצה לנשור. מירוץ העכברים, עושה טוב כשחקן שעדיין צריך להתגבר על כמה תקלות שותפות עם דבורה ייטס, שההופעה שלה לא כל כך יוצאת דופן עבור תמונת הסירנה שלה כמו ביכולתה לעבור מקריר לחם בריקודים.

העילה חוזרת לבלט הרומנטי של המאה ה-19. הגיבור מחפש אידיאל ומוצא אהבה בבית. מבחינה סגנונית יש טוויסט אמריקאי. הפוריטני המודחק מוצא שחרור בריקוד, המשתווה למין. 'השחיטה בשדרה ה-10' של ג'ורג' בלנצ'ין עולה בראש, ממש עד השימוש בשולחן ביליארד כמסלול המראה עבור הפתיינית. או שמא זה ''Jeune Homme et la Mort'' של רולאן פטיט, שבו בחורה בשמלה צהובה מבקרת גבר שתולה את עצמו?

'קדחת ליל שבת'


האישה היחידה בעולם

אם בא לכם לרקוד דיסקו על הבמה, ואתם רוצים בסופו של דבר לרקוד במעברים, זה המחזמר בשבילכם. לארלין פיליפס, הכוריאוגרפית-במאית, יש צוות רקדנים צעיר במיוחד. לא כולם חלקים, אבל הם נותנים הכל בדיסקו תיאטרלי שהופך לחזרתי. אולם גם כאן צצים ריקודי סווינג במועדון שבו לתחרות הריקודים הסופית יש נופך פרודיסטי מבורך.

ג'יימס קרפינלו, בראש בתור טוני, מחויב לנעול לעתים קרובות בתנוחת חתימה, ברך כפופה לצד אחד ואצבע למעלה. צריך לתת לו קרדיט על כושר התמדה בהתאמה מתמדת לכוריאוגרפיה מגזרת קרטון.

'רופף רגל'

''Footloose'' משתמש גם בביטוי ריקוד שאיתו בני נוער יכולים להזדהות. יש משהו מהטלוויזיה המיוחדת בדרך שבה A. C. Ciulla, כוריאוגרף חדש בברודווי, מקרין רקדן ראשי עם קבוצת גיבוי. גם כאן הרקדנים צעירים להפליא, מה שעוזר במספר חדר הכושר הגדול כשהם לא רק מדמים אתלטיקה אלא גם עוסקים בה. מגוון הצורות והגדלים בגוף מרמז על אנשים אמיתיים, לא כורינס רגליים.

יש את התחושה האורבנית הנכונה בריקוד הראשון, שהוא דיסקו מהולל, ובתור ילד העיר שנאלץ לעבור לעיר קטנה, לג'רמי קושנייר יש גיוון אנרגטי. יש סצנה עם ריקוד קאנטרי-מערבי, אבל גם כאן מתברר למה יש צורך במגני ברכיים. התהפכות ופיצולים לאחור, לא ניואנסים, הם הנורמה. בגמר חדר הכושר, איש אחד מכדרר אחר כמו כדורסל. זה דברים בסיסיים בלי חיוך.

'האם'

''שוב?'' אמר ילד בקהל בעוד קבוצה נוספת של רקדנים התגנבה פנימה, שיחקה ידיים עד לשולי כובע באולר. סגנון חתימה הוא דבר אחד, טיק זה דבר אחר. הכוריאוגרפיה של בוב פוסה עבדה פעם בהקשר, אבל כשורה של קטעים היא מחזיקה מעמד לעתים רחוקות.

אחרי שנה בניו יורק, 'פוסה' חסר שכנוע. צ'ט ווקר ואן ריינקינג, הכוריאוגרפיות האחראיות עם גוון ורדון כיועצת, לא הבינו שלפוסה אין מה לומר. המחאה שלו נגד הפוריטניות האמריקאית האריכה את זמנה. כאשר מר בוקה ייכנס ב-15 בפברואר, הטכניקה העוצמתית שלו עשויה לגרום לסולואים הבלטיים להיראות פחות רגילים.


שמות דמויות מהירות וזועמות

רק המספרים המקובלים יותר עובדים: הזונות העייפות עטויות על בר ב''ביג ספנדר''; שלישיית ה-''Steam Heat'' הבלתי ניתנת לחיקוי שהציגה את הבידוד של חלקי הגוף החיוניים לסגנון של פוסה, ו-''Sing, Sing, Sing'', שעושה כבוד למספר ההפקה הישן שפוסה עזר להרוס.

'אנני קח את האקדח שלך'

גרסיאלה דניאל, שגם ביימה, וג'ף קלהון זוכים לכוריאוגרפיה בבימוי הרוויזיוניסטי הזה (מחזה בתוך מחזה). שני יתרונות בקליבר הזה היו יכולים להפוך את הריקוד ליותר מיוחד. אבל כמובן שלשירים, של אירווינג ברלין, יש את זה.

יש נגיעות עממיות, כמו בריקוד החישוק ההודי שהוא סטנדרט בתחרויות ''ריקוד מפואר'' בקרב אינדיאנים אמריקאים. אבל חלק מהרגעים מעוררי תעלומה. טום וופאט בתפקיד פרנק נמצא בסכנה להיגרר, פשוטו כמשמעו, והן על ידי פנטומימה נועזת של אנסמבל גבר כשהוא שר, ''ההגנות שלי מופחתות''. כאשר אנני-סינדרלה הולכת לנשף, התפאורה אובדת בכוונה בין הזוגות הוולטים. ללחן של ''יש לי את השמש בבוקר'' פתאום הגיע הזמן להורדה.

ברנדט פיטרס הוחלפה בואלרי רייט בהופעה שלי. אבל נראה שמשהו אחר חסר: מוטיבציה לריקוד.

'טנגו ארגנטינו' ו'המתים'

אלא אם כן אתה שונא את הטנגו, ''טנגו ארגנטינו'' הוא חלון הראווה הטוב ביותר לאותנטיות במסורת ריקוד ספציפית. העולים החדשים נוצצים יותר מהוותיקים המבוגרים של הפקת המקור החלוצית. כמה מהזקנים מופיעים בקצרה כדי להדגים על מה נשמת הטנגו (וירטואוזיות, לא סקס).

שון קוראן עשה עבודה נהדרת ב'המתים' של ג'יימס ג'ויס, תוך שילוב ריקודי צעד איריים, ריקודי שורות והתפרצויות ריקוד פחות רשמיות במפגש חג המולד הזה בדבלין של ג'ויס. כוריאוגרף ניסיוני עבור החברה שלו, הוא משתלב ממש עם צוות שחקנים שיש לו קצה במרכז העיר. לא פחות הוא כריסטופר ווקן, רקדן נהדר. כאן הוא נמנע מלעשות את כל העצירות.

זו הנקודה של הכוריאוגרפיה: היא מתאימה לכל דמות.

לפרוש

הנה רשימה של התוכניות הנדונות במאמר מחברת המבקר על כוריאוגרפיה בברודווי.

''ANNIE GET YOUR GUN,'' תיאטרון מריוט מרקיז, ברודווי ברחוב 45, (212) 307-4100. ימי שלישי, חמישי ושישי בשעה 20:00; ימי רביעי ושבת ב-14:00 ו-20:00; ימי ראשון בשעה 15:00. כרטיסים: 20 עד 75 דולר.

''צור קשר'', תיאטרון ויויאן בומונט, מרכז לינקולן, (212) 239-6200, החל מה-2 במרץ.

''FOOLOOSE'', Richard Rodgers Theatre, 226 West 46th Street, (212) 307-4100. ימי חמישי ושישי בשעה 20:00; ימי רביעי ושבת ב-14:00 ו-20:00; ימי ראשון ב-14:00 וב-19:00. כרטיסים: 20 עד 75 דולר.

''FOSSE,'' Broadhurst, 235 West 44th Street, (212) 239-6200. ימי שלישי, חמישי ושישי בשעה 20:00; ימי רביעי ושבת ב-14:00 ו-20:00; ימי ראשון בשעה 15:00. כרטיסים: 65 ו-80 דולר.

''המתים של ג'יימס ג'ויס', ''תיאטרון Belasco, 111 West 44th Street, (212) 239-6200. ימי שלישי, חמישי ושישי בשעה 20:00; ימי רביעי ושבת ב-14:00 ו-20:00; ימי ראשון בשעה 15:00. כרטיסים: 25 עד 75 דולר; 20 דולר למהר לסטודנטים.

''נשק אותי, קייט'', תיאטרון מרטין בק, 302 West 45th Street, (212) 239-6200. ימי שלישי, חמישי ושישי בשעה 20:00; ימי רביעי ושבת ב-14:00 ו-20:00; ימי ראשון בשעה 15:00. כרטיסים: 25 עד 80 דולר.

''קדחת שבת בלילה'', תיאטרון מינסקוף, 200 West 45th Street, (212) 307-4100. ימי שלישי, חמישי ושישי בשעה 20:00; שבתות ב-14:00 ו-20:00; ימי ראשון ב-3 ו-8 בערב. כרטיסים: 30 ו-80 דולר.

''SWING!'', St. James Theatre, 246 West 44th Street, (212) 239-6200. ימי שלישי, חמישי ושישי בשעה 20:00; ימי רביעי ושבת ב-14:00 ו-20:00; ימי ראשון בשעה 15:00. כרטיסים: 20 עד 80 דולר.

''TANGO ARGENTINO'', תיאטרון גרשווין, ברודווי ברחוב 51, (212) 307-4100. עד יום ראשון. הערב ב-8; מחר ב-14:00 ו-20:00; יום ראשון ב-15:00 וב-19:30. כרטיסים: 25 עד 75 דולר.