סרט צילום; הגל הבא? תלת מימד יכול להביא שינוי בים

סרטים

כשאנחנו מאפסים את השעון הגדול, טכנולוגיות חדשות מופיעות מרגע לרגע. כמה יוצרי קולנוע שעבדו במדיום מאמינים שתלת מימד בפורמט גדול הוא הגל של העתיד הקולנועי - ''הקליק הבא'' במילותיו של ברט לאונרד, במאי ''T-Rex: Back to הקרטיקון,'' סרט משנת 1998 שהפך לכותר הפופולרי ביותר בפורמט גדול עד כה.

עם זאת, מנקודת מבטו של הצופה הזה, תלת מימד בפורמט גדול נראה משהו יותר מעניין מזה, להבדיל מהקולנוע הקונבנציונלי כמו סימפוניות מאופרה או שירה מסיפורת פרוזה, עם פוטנציאל לגדולה משלה.

החל ב-''We Are Born Stars'', היסטוריה בת 11 דקות של היקום שנוצרה עבור ביתן Fujitsu ב-Expo '85 ביפן, הקטלוג התלת-ממדי בפורמט גדול מונה כעת 16 אטרקציות עיקריות. מלבד ''מפצח האגוזים' של כריסטין אדזארד (1997), פינוק חג לא שר ולא רוקד לזו של מדאם טוסו המתחרה (מבוסס על אותו סיפור של ETA הופמן שהיווה השראה לצ'ייקובסקי), כל אחד מהם מביא הפתעות בלתי נתפסות באף אחת אחרת. טופס .



כתמי צבע נמלטים שמסתובבים בחלל (הסרט המצויר הקל מהאוויר של רומן קרויטור ופיטר סטפנסון ''Paint Misbehavin'', 1997). שמיים התלויים מעל הראש לא כמו כיפה אלא כמו מכסה של קופסה תכלת, צבועה בעננים (''Siegfried & Roy: The Magic Box'' של מר לאונרד, 1999). הולוגרמות כדוריות ותצוגות טכניות זוהרות זוהרות באוויר ('L5: First City in Space' של אלן קרוקר, 1996). מעבר לתמונה או לנקודת מבט, מה שנותן לרגעים הללו את המטען שלהם הוא תחושת הנוכחות הפיזית.

צילום סטריאוסקופי, הלב הטכני של המדיום, מספק שתי פרספקטיבות ''שטוחות'' מוזות מעט של כל תמונה, אחת לכל עין. עדיין או זז, יש לו היסטוריה ארוכה. אבל המגוון הקולנועי בפורמט הגדול לוקח קפיצה קוונטית. משויך ל-Imax Corporation, חברה מטורונטו שפיתחה את כל ההיבטים של המערכת ממצלמות וסאונד ועד למקרנים קנייניים ועיצוב תיאטרון, תלת מימד בפורמט גדול נאסף על ידי מפיקים כולל Sony Pictures Classics, L-Squared בידור ואמנויות מדיה מנדליי.

''זה לא התלת-ממד של ההורים שלך!'' משמיע את הטריילר של ''מפגש בממד השלישי'' של בן סטזן שנפתח בשנה שעברה. מתחת למעטה של ​​אסקפיזם מטורף, הסרט משלב סקר סתמי של תלת מימד מההתחלה הטנטטיבית שלו ועד היום. אנו רואים את קטע הסרט התלת מימדי הראשון, הקצר ביותר, 'L'Arrivee du Train', שצולם על ידי האחים לומייר בשחור-לבן בפריז בשנת 1903. עבור הקהל המקורי, נאמר לנו, האשליה של הרכבת המתקרבת הייתה כל כך חזקה שהם רצו מוכי פאניקה מהתיאטרון. הכרוניקה ממשיכה עם תמונות סטריאוסקופיות - כוללות בשנון אנשים בלבוש אקזוטי וארצות רחוקות המביטות דרך סטריאוסקופים בתמונות סטריאוסקופיות אחרות. גם הוקום אימה וינטג' מאמצע המאה זוכה לאוויר.

החומר המקורי של מר סטזן כולל צוות תומך מסוחרר של גאדג'טים עם חיים משלהם, מדענית מטורפת ואלווירה, אישיות הכת הקופצנית מסוג מורטישה אדמס, שנכלאת בשני מימדים. למי שמפספס את הנקודה, השיר והריקוד הקטנים שלה על בית רדוף רוחות קפואים באמצע הביטוי, מישהו נותן לה דחיפה והיא נופלת -- גזרת קרטון.

לפיכך מר שטסן עושה בדיחה על תקלה שצופים קשובים עשויים להיות מוטרדים מדי פעם במקומות אחרים בקאנון התלת מימד בפורמט הגדול: אשליה של עומק ללא אשליה של עגלגלות ומוצקות. גם רוחות רפאים יכולה להוות בעיה, שלא לדבר על התופעה המרווחת של גופים שנראים עגולים אך ריקים, כמו בועות סבון. כפי שמראה מר סטזן, פגם שנוצל במודע מפסיק להיות פגם. במה שעשוי להיות הפריחה הפרועה ביותר שלו של חוצפה-מתה, הוא מציג רצף טרום-כותרת ''מאחורי'' מסך הקולנוע, שתלוי שם כמו שמשה קדמית מאובקת. ואז מופיעות המילים של הכותרת, מתפוצצות דרך אות מעופפת אחת בכל פעם, מנפצות את ה''מסך'' ומשאירות את הנוף צלול.

אוקיי, מגוון ה-Imax הוא לא התלת-ממד של ההורים שלך. מה זה? חלק מהנתונים הטכניים עשויים להיות תקינים. התלת מימד של ההורים שלך - ''Dial M for Murder'' של היצ'קוק ו''Kiss Me, Kate'' של ג'ורג' סידני משנות ה-50 והרטרו ''Flesh for Frankenstein'' של אנדי וורהול משנות ה-70, בין השאפתנים יותר כותרות; ''בית השעווה'' של אנדרה דה טות' בכיכובם של וינסנט פרייס, ''נשות החתול של הירח'' של ארתור הילטון ו''זה בא מהחלל החיצון'' ו''יצור מהלגונה השחורה'', שניהם בבימויו של ג'ק ארנולד, בין המייצגים יותר - צולם במלאי סרטים בגודל סטנדרטי, הוצג על מסכים בגודל סטנדרטי ונצפה דרך משקפיים מיוחדים שהיו דקיקים ומתאימים בצורה גרועה למשקפיים רגילים, עם כאבי ראש מתפצלים התוצאה התכופה. התסריטים (לעתים נדירים מהמגירה העליונה) היו תסריטי סרטים קונבנציונליים. בקיצור, התלת מימד של ההורים שלך היה סרטים רגילים בתוספת אשליה של עומק.

ומגוון האיימקס? גודל המניה הוא 15 על 70 מילימטרים לפריים, פי 10 מגודל הסרטים בגודל 35 מילימטרים המוצגים במכפיל המקובל, אך מספק תמונה בהירה וברורה יותר על פני שטח גדול בהרבה. כמה בהיר יותר? האור מנורת קסנון במקרן Imax הוא כל כך חזק שיכולנו לראות אותו בעין בלתי מזוינת מפני השטח של הירח החדש. גודל המסך משתנה מאוד. ''אנחנו אוהבים לומר לגובה שמונה קומות ואפילו רחב יותר'' היא המילה הרשמית של דובר איימקס, שנותן את הממדים למסך בכיכר סוני תיאטראות לינקולן, תיאטרון האיימקס הראשון בריבוי, כגובה 75.6 רגל על ​​ידי 97.6 רגל. הפורמט מספק שדה ראייה ''טבעי'' שלמעשה אין לו קצה או מסגרת. משקפיים מגיעים בשני סגנונות, שניהם נועדו להתאים בנוחות על משקפיים מתקנות. לסוג הכבד יותר, בעל מראה בין-פלנטרי, יש מערכת סטריאו אישית מובנית, לאפקטים קוליים משופרים מבחינה מרחבית. חלקית מסיבות כלכליות, סרטים ב-Imax 3-D הם קצרים. אבל גם מאמץ בעיניים הוא גורם. בסיום תכונה, צופים רבים מתחילים לחוות אי נוחות. הארוך שבהם מגיע ל-50 דקות, חלקם ב-20 בלבד.

'מבחינה היסטורית', אומר ריצ'רד ל. גלפונד, יו'ר משותף ומנכ'ל משותף של תאגיד Imax, 'איימקס הטביעה את חותמה בכך שלקחה אנשים למקום שבו הם לא יכלו להגיע בעצמם. לפסגת האוורסט או לקרקעית האוקיינוס.'' תשובה קולנועית בפורמט גדול לנשיונל ג'יאוגרפיק, במילים אחרות, חריץ או שניים מרהיבים מעל ''Nova'. רק הכרטיס למוזיאונים לתולדות הטבע.

פלח השוק הזה עדיין קיים. אבל מאז 1987, מספר בתי הקולנוע של Imax קפץ מהמקור בוונקובר ל-77 ברחבי העולם (36 מהם בארצות הברית). עוד 85 נמצאים בפיתוח (כמחציתם בארצות הברית).

חלק מהמתקנים החדשים עומדים בפני עצמם; אחרים הם כמו ה-Sony Imax במנהטן, תחובים במולטיפלקס. מילוי המושבים ייקח יותר מיערות אצות וכלבי ים משתובבים, אהובים רב שנתיים למרות שדברים כאלה הם. ביקום ה-Imax המתרחב, סיפורי מסע ציוריים - ''מעבר לים הזמן'' (1995), למשל, שמככבים בניו יורק בעבר ובהווה, או ''אמריקה של מארק טוויין'' (1998), שניהם מאת סטיבן. נמוך -- עכשיו התחרו בסרטים דוקומנטריים מדעיים מהאסכולה הישנה.

זה אפשרי, כמובן, לשלב עונג עם הדרכה, כמו ב''Imagine'' של ג'ון וויילי שהופק עבור אקספו '93 בטאג'ון, קוריאה. בין קטעים על תפיסת עומק הגיעו תפאורות בהשראתן הממחישות את הנקודות החינוכיות. האחת, שייט בסירת מנוע במורד ערוץ, נורתה כדי לדמות את מה שהיינו רואים אם העיניים שלנו היו מרווחות יותר ממה שהן. מלבד האפקט האופטי המובטח, הסצנה מבלבלת את התפיסה שלנו: לא רק שהנוף הקולוסאלי נראה זעיר, כאילו אנחנו צופים בו דרך הקצה הלא נכון של טלסקופ, אלא שהוא גם נראה מזויף בצורה מוזרה, כמו דגם מוקפד בקנה מידה.


כמה סרטי דילמות נעשו

ביצירה אחרת, מר וויילי הראה כיצד תנועה מינימלית באובייקט מאפשרת לעין ''לבנות'' את קווי המתאר של האובייקט גם אם לא ניתן לראותם ישירות. משדה לבן שטוח מנוקד באופן לא סדיר בכתמים שחורים הגיח דיסק מסתובב, קובייה מסתובבת ופיל אמיתי וחי, מנופפים בחדקו קרוב מספיק כדי שהצופה ידגדג. להדרן, מר וויילי הציג בלט מים מאת להקת המחול המודרני מומיקס, הכולל סולמות וסלמנדרה אנושית שזנבה ארוך מרגליו. הוא הוקרן הפוך, אז נראה היה שהאמנים צללו למעלה דרך רצפה גלית של כסף. אני שוכח את הנקודה התיאורטית של מר וויילי, אם הייתה כזו, אבל הרצף היה אושר צרוף.

גם נבואי. בידור פשוט וטהור מתעצב כמצב דומיננטי לתלת-ממד בפורמט הגדול של העתיד. לאבי טיפוס אחרים, עיין ב-''T-Rex: Back to the Cretaceous'' ו-''Siegfried & Roy: The Magic Box'', שניהם מאת ברט לאונרד. 'מסע האדם' של Cirque du Soleil, מעין 'הקוסם מארץ עוץ' של העידן החדש, עם מופעי קרקס זוהרים שצולמו בסביבה נהדרת, מגיע בקרוב (וכנראה יגיע מוקדם יותר אם החל מה-1 בינואר , דיסני לא הקדימה ספינות דגל רבות של Imax במשך ארבעה חודשים של ''Fantasia/2000'' שזה בהחלט דו-ממדי). מעבר לכך, מובטחות לנו גרסאות תלת מימד של ''מסעות גוליבר'' ושל ''כלב השמש'' של סטיבן קינג (שכוללת מצלמת פולארויד שטנית) -- שלא לדבר על הומר סימפסון. ''Cyberworld'', פוטפורי בסגנון ''פנטזיה'' של אנימציית היי-טק פנטסטית, נמצא גם הוא בצנרת. מכיוון שהטכנולוגיות הזמינות כיום נעשות זולות יותר, מנהלי Imax פוטנציאליים מבטיחים לי שאינה פנטזיה, קלאסיקות מקוריות כמו ''2001: אודיסיאה בחלל'' וסדרת ''מלחמת הכוכבים'' יופיעו שוב במהדורות חדשות, משופרות ממוחשבות למשך 3- ד.

אבן הבוחן האמנותית של תלת מימד בפורמט גדול, בינתיים, וככל הנראה תישאר כזו, היא 'הבאפלו האחרון' של סטיבן לואו שנוצר עבור ביתן סאנטורי באקספו '90 באוסקה, יפן. מר לאונרד קורא לזה ''שיר חזותי'' או יותר נכון סימפוניה? המסר שלו, המסופר ללא מילת טקסט, קל לאינטואיציה, אך קשה לפרפרזה.

זה מה שאנחנו רואים. בקטעים מתחלפים, מר לואו מראה את חיות הבר של השממה הקנדית ופסל במבנה שלו, שופך וחובט יריעות ומוטות מתכת לתוך תאו בגודל טבעי. מתחת לשמים הפתוחים, עננים וצללים של יום שוטפים את הקניונים ברגע. מתנשאת לפנינו, ענקית מהחיים, אם תאו מלקקת לנקות את העגל שזה עתה נולד. אריות הרים, תאו ונחש רעשן מנהלים את המלחמה העתיקה שלהם.

ציפורים משכשכות, שצולמו מתחת למים, קוטפות את פני השטח, שולחות מעגלים מתפתלים היכן שחשדנו רק באוויר. בתוך הבית, נהרות של מתכת מותכת מאיימים לזרום אל חיקינו, ניצוצות מתיזים על פנינו וגלגלים מרעישים באוויר, החישורים התמוססו בסיבוב, כמו אלו של הגלגל המסתובב באלגוריית ולסקז ''אגדת ארקנה''. הסמוך, אנחנו עוברים פעם אחרונה דרך הסטודיו. מנגנון מתכת שומם תלוי ברוח, והפסל איננו, מוחלף בעצמו בדמותו, מעטפת מתכת במשקפי רתך. בחוץ, על בלוף בודד, גולגולת תאו מולבן שוקעת בחולות הנושבים. בתמונות אלה הטבע והאמנות מדברים אלינו, והחיים והמוות, הזמן והנצח, מקושרים בדרכים ברורות כמו מסתוריות.

היופי של ''הבאפלו האחרון'' בשום אופן לא אבדו על בראדלי ג'יי וכסלר, יו'ר משותף של איימקס ומנכ'ל משותף עם מר גלפונד. אבל הכוונות שלו מכוונות לעתיד. 'במקום לחשוב על ההצלחות עד היום, אני חושב על הפוטנציאל', הוא אומר. ''אנחנו מחפשים רטוריקה, דקדוק של המדיום, לבמאים שיעשו משהו מיוחד.'' (במאי בכיר אחד שלפי הדיווחים הביע עניין הוא ג'יימס קמרון, אם כי 'טיטאניק' שלו בן שלוש השעות פלוס '' מציע שהוא עשוי למצוא את אילוצי הזמן המובנים די קשה להתמודד איתם.)

יהיו התפתחויות אשר יהיו, הדקדוק של המדיום כבר קיים. כל דמיון שיש לו לדקדוק של סרטים מסורתיים הוא מקרי לחלוטין.

מבין אינספור הנחלים המזינים את האוקיינוס ​​של הקולנוע המסורתי, אף אחד אינו אדיר יותר מהנהר עתיק היומין של סיפורי סיפורים. סרטים מסורתיים נולדו מהאיחוד של תיאטרון הפרוסניום והתצלום. הנושא האמיתי של Imax 3-D הוא גיאומטריה מוצקה: הדרמה של צורה טהורה בחלל טהור.

למעלה לעומת למטה, עגול מול שטוח, רדוד מול עמוק, אופקי מול אנכי, חלול מול מוצק, פתוח מול סגור: ההפשטות הללו (ליתר דיוק, האשליה של ההפשטות הללו) הן החומר שממנו עשוי תלת-ממד בפורמט גדול, כמו מוזיקה עשויה מצלילים.

אלו מציאות שלא יוצרי קולנוע וגם מבקרים לא בהכרח ממהרים להתעורר אליהן. לפי הסטנדרטים של סרטים ''אמיתיים'', הטיפול החגיגי והחגיגי לחיי הקדושים שהוענק לבדרנים זיגפריד ורוי נראה מוגזם, ללא ספק. אבל קנה המידה והעומק החשובים והמלאכות המעודנת של הדימויים הם הפרס שלהם. לשם המחשה, המוטיב החוזר של שעון קסם חייב להספיק, בשולי הראייה המרשים ביותר, היגוי גורלות טיק אחר טיק.

סיפור סיפורים קונבנציונלי הוא פחות בלתי אפשרי מאשר לא מהותי, נקודה שהובילה הביתה בגלל הכישלון של זוכה פרס האוסקר ז'אן ז'אק אנאוד של 'כנפי אומץ' (1995), חוט אמיתי על ניסיונות מוקדמים - הרואי או שוטה? - להטיס דואר על פני הרי האנדים. הוכרז כ'סרט הקולנוע הדרמטי הראשון שצולם ב-Imax 3-D', הוא הציג תסריט מוצק וצוות שחקנים מוצק של שמות הוליוודיים מכובדים, כולל טום הולס, ואל קילמר, אליזבת מקגוברן וקרייג שפר. מה שכל מי שראה את הסרט זוכר זה כלב משתולל, תלת מימד עד למקסימום.


העונה של ביקורת המכשפה

באופן דומה, מה שכבש את הצופים ב-''L5: First City in Space'' לא היה סיפור ההצלה הבין-גלקטי הדק אלא קומץ האפקטים המיוחדים. התצוגה המקדימה העיפה את הכריכה על כולם, מהלך הרסני יותר מאשר למסור את הסוף של כל סיפור, כי לא היה שום דבר אחר, באמת, לראות. ואם ''טי-רקס'' שולט בקופות, ההסבר לא קשור לפנטזיית תת-''פארק היורה'' חסרת השיניים שלו, אלא לדורסים הגדולים שלו בפנים שלך.

זה רק הוגן להוסיף שסטיבן לואו ('הבאפלו האחרון') מאמין שככל שעלויות הצילום בתלת מימד בפורמט גדול ייפולו, הדו-ממד ילך בדרכם של הדינוזאורים, השותקים והשחורים. -לבן. ''אני מאמין ש-3-D הוא בהחלט הקולנוע של העתיד,'' אמר לאחרונה, בין צלילות לסרט התיעודי שלו Imax 3-D על צורות חיים בלתי-עלומות שפורחות בפתחי אוורור געשיים במרחק של 14,000 רגל מתחת לים. ''כי יש לנו שני גלגלי עיניים. החבר'ה בהוליווד אומרים לי, 'מה שחשוב באמת זה התסריט, לא התלת מימד'. אבל לשני הדברים אין שום קשר אחד עם השני. כל סקריפט עדיף בתלת מימד. זה יותר דומה למה שאלוהים נתן לנו. בני אדם לעולם לא יסתפקו במסכים שטוחים. התמונות לא אמיתיות מספיק''.

לפי נימוק זה, הפיסול יהיה מדיום עדיף על פני הציור - לא הצעה ברת קיימא.

למר לואו יש תשובה להתנגדות הזו: ''אחד המאבקים של הציירים הגדולים בהיסטוריה של הציור היה להפוך את הדו-ממד לתלת מימד. המטרה הייתה להחיות את הציור. ראשית הם היו צריכים ללמוד פרספקטיבה. ואז הם נתקלו במחסומים אחרים. העין לא רואה הכל בפוקוס, אז הם פיתחו אימפרסיוניזם כדי לעקוף את זה. בכל תקופה, אמנים הוציאו את המיטב מהמגבלות הטכניות שלהם. אם ציירים היו יכולים לעשות את זה, הם היו עושים את הציורים שלהם בתלת מימד''.

בכבוד, אני מאמין שהאמן הכי גדול במדיום שלו טועה. ככל שהזמן יעבור, הדו-ממד והתלת-ממדי יגדלו זה מזה, לא יותר קרובים. המסך השטוח - כמו הבמה, כמו הרומן - הוא קנבס למספרי סיפורים. ותלת מימד בפורמט גדול -- כמו ארכיטקטורה, כמו ריקוד, כמו מוזיקה מוחלטת -- הוא כלי לאנשי חזון. האם המדיום יישאר נאמן לעצמו מול צרכים מסחריים? רק הזמן יגיד.