סרט צילום; סיפור שייקספיר שהגיע זמנו

סרטים

אם ויליאם שייקספיר היה חי היום, הוא היה כותב וביים סרטים. ''טיטוס'' של ג'ולי טיימור, שנפתח בשבוע שעבר, מציע הצצה לאיך הם עשויים להיות: מאתגר אך נגיש, טרגי וקומי, מגיב לעבר אך רלוונטי להווה.

הסצנה האהובה על גב' טיימור בסרט ''שייקספיר מאוהב'' מ-1998 היא זו שבה וויל נתקל בילד מחוץ לתיאטרון שלו מאכיל עכברים לחתול. המענה הקטן מביע את הערצתו למחזה מסוים שבו כורתים ראשים ומעוותים בת בסכינים. ''כשאני כותב מחזות'' הוא אומר, ''הם יהיו כמו 'טיטוס'.'' וויל מרוצה. הוא שואל את הילד לשמו: זה ג'ון וובסטר.


דמויות בעופות דורסים

הוובסטר האמיתי היה המחונן ביותר בדור המחזאים שהלך בעקבות שייקספיר. הוא הצטיין בטרגדיות נקמה מבריקות אפלות שנעות בין אלימות קיצונית לקומדיה שחורה. וובסטר היה הקוונטין טרנטינו של גילו, אבל הוא לא המציא את סגנון הדרמה המעורב הזה. כפי שהסצינה ב''שייקספיר מאוהב'' מעידה, הקרדיט שם ​​שייך לוויל עצמו. ''טיטוס אנדרוניקוס'' העקוב מדם אך שנון היה הפריצה הראשונה בקופות של שייקספיר הצעיר, היצירה שעשתה את שמו, הראשונה ממחזותיו שהופיעו בדפוס.



למרות שהצליח מאוד בתקופתו, ''טיטוס'' היה מבוכה לדורות הבאים. כאשר הגיבור מתמודד עם גורלם הנורא של ילדיו, הוא אינו בוכה או מקלל. הוא צוחק. המבקרים במאות ה-18 וה-19 לא יכלו להתמודד עם חוסר התאמה שכזה, אבל זה קולע בנו. האליזבתנים לא חששו להתעמת עם אלימות בדרכים מזעזעות ומשובבות בו זמנית. בזה אנחנו דומים להם, וכך הוא ש''טיטוס'' הוא מחזה שייקספיר לקראת תחילת המילניום.

נקמה עקובת מדם, ביתור, אונס, טירוף מדומה, קניבליזם: מה עוד יכול סרט להזדקק לו? מרואיינה בלונדון ביום שבו זכתה בפרס איבנינג סטנדרד על 'מלך האריות', אמרה ג'ולי תימור כי הייתה לה מאבק קשה עם איגוד הקולנוע של אמריקה כדי לזכות ב'טיטוס' ב-R בניגוד ל-R. דירוג NC-17. היא מצאה את עצמה מגנה על הסרט שלה בשיחת טלפון מוונציה - ''אני בעיר'' אמרה, ''שם לכנסיות יש ציורי קיר על הקירות המציגים סצנות הרבה יותר מזעזעות מכל דבר בסרט שלי.' היא הסכימה לחתוך קומץ של יריות מהאורגיה הרומית שלה, אבל מה שחושף על ההגנה שלה הוא ההשוואה לציורי הרנסנס של המעונים והארורים. הוא מצביע על שני דברים: האיכות הוויזואלית של דמיונה של גב' תימור, שבכל מקום ניכר בסרט, והאמונה שלה ש''טיטוס'' אינו סיר קדרה שייקספירי אלא חקר מעמיק של נבכי האנושות האפלים יותר, סיור דה כוח שיכול להחזיק את עצמו עם היצירות היצירתיות הגדולות והמטרידות ביותר של התרבות המערבית.

הסרט צולם באולפני Cinecitta ברומא, וסצינות כמו האורגיה מזמנות בהכרח השוואה עם ''Fellini Satyricon'', במיוחד מאז שמעצב ההפקה של גב' טיימור, דנטה פרטי, עבד עם פליני. יש גם נגיעות של פאזוליני, אמן בהמחזת קיצוניות רגשית בנופים מוארים קשים. אבל ההשפעה העשירה ביותר היא הדמיון הפרוטו-קולנועי של שייקספיר עצמו. לגב' תימור יש את הכשרון למצוא מקבילות חזותיות לפסוק הפיגורטיבי של המחזאי. שני המיקומים במרכז ה''טיטוס'' שלה, ביצה וצומת דרכים, רודפים באופן מיוחד. הם מתרגמים שירה שייקספירית לשפת הקולנוע. יחד עם זאת, הסרט מכבד לחלוטין את המילים המקוריות, משחזר אחוז גבוה יותר של טקסט מכל עיבוד אחר למסך של שייקספיר, למעט 'המלט' הארוך מדי של קנת בראנה ב-1996.

כמו פאזוליני, שייקספיר האמין שמיתוסים עתיקים יכולים לדבר לזמנים המודרניים. ''טיטוס אנדרוניקוס'' מערבב מיתולוגיה, היסטוריה והמצאה. הסיפור מעוצב על פי סיפורה של פילומל, שנאנסה על ידי גיסה. הוא חותך את לשונה כך שהיא לא יכולה לחשוף את זהותו, אבל היא מוצאת דרך אחרת לתקשר, המאפשרת לאחותה לנקום נקמה איומה. שייקספיר לקח את אב הטיפוס המיתי הזה וסיפר אותו מחדש באמצעות נרטיב מומצא על גנרל רומי בדיוני, טיטוס אנדרוניקוס, שחוזר ממלחמות מוצלחות נגד הגותים רק כדי למצוא את עצמו מסוכסך עם הקיסר החדש. רומא קורסת לכאוס מבפנים.

המחזה מתרחש בו זמנית במיתוס נצחי, רומא האימפריאלית ובאירופה של שייקספיר עצמו. גם הגב' תימור יוצרת משחק גומלין מסוגנן של עבר והווה, עם מרכבות ברגע אחד ואופנועים ברגע אחר. היא קוראת את ''טיטוס'' כחיבור של 2,000 שנות לחימה ואלימות. סצנות הקולוסיאום צולמו בקרואטיה; הקרבה לבוסניה ולקוסובו הייתה תזכורת מתמדת לכך שזוועות המלחמה הן מודרניות כמו שהן עתיקות.

'טיטוס', אמרה גב' תימור, אינו קשור רק לאלימות; ''זה על איך אנחנו עושים בידור מאלימות'' מכאן רצף הפתיחה של הסרט, שעובד מההפקה הבימתית של הבמאי של המחזה מ-1994 בניו יורק, שבו נער מביים קרב של חיילי צעצוע בליווי אלימות בטלוויזיה. המשחק הופך למציאות כשהמלחמה חודרת והילד נזרק לתוך הקולוסיאום העתיק. הפעולה שלאחר מכן היא עדה דרך עיניו - שהופכות לעיניים שלנו.

נוכחות הרחמים במעשה העדות היא אחת הסיבות לכך שגב' טיימור צודקת להתנגד להקבלות קלות עם קוונטין טרנטינו. '' 'Pulp Fiction' הוא כולו פני השטח,'' אמרה, בעוד ב-''Titus'' גם הדמויות והקהל יוצאים למסע פנימה שבו התגובה האנושית לאלימות היא בעלת משמעות גדולה יותר מהאלימות עצמה. בלב הסרט נמצאת סצנה הכוללת הרג של זבוב, שבה הקומדיה השחורה מפנה לרגע את מקומה לרוך מעודן, המוצגת בעדינות הן על ידי המצלמה של גב' טיימור והן על ידי הופעתו של אנתוני הופקינס בתור טיטוס.


גולדי האון וקורט ראסל

רק שחקן גדול בשיא כוחותיו יכול לעשות צדק עם מגוון הרגשות העצום בתוך הדמות. לורנס אוליבייה השיגה זאת בהפקה הבימתית של פיטר ברוק מ-1955, שגאל את המחזה ממאות שנים של הזנחה וזלזול. עכשיו מר הופקינס, שהחל את הקריירה שלו תחת אוליבייה בראשית ימיו של התיאטרון הלאומי של לונדון, השיג את זה בקולנוע. ההופעה שלו אינה נטולת רגעים של הומאז' לסגנונו הגדול של אוליבייה, אבל היא הכי עשירה כשהיא שקטה ולא רועשת, במיוחד כשהגנרל הגאה פעם מצטמצם לחפש אהדה דומעת מהאבנים בכביש. ההתפרצות של טיטוס נגד אי הצדק של העולם היא בלתי נשכחת באותה מידה: ''אם הייתה סיבה לסבל הזה, / אז אל גבולות הייתי יכול לכבול את צרותיי'' גב' טיימור רואה בשורות כאלה התאמה לכל דבר בשייקספיר.

היא מתלהבת באותה מידה מתפקיד יריבתו של טיטוס, תמורה, מלכת הגותים (ג'סיקה לאנג). ''למה אנשים עושים כזה רעש על ליידי מקבת'?'' אמרה. ''אנחנו אף פעם לא לומדים מה המניעים שלה, בעוד שאצל תמורה זה מובן מההתחלה: היא אמא שנעשה עוול.'' הטקסט של שייקספיר משווה את תמורה ל''נמר רעבת'', תמונה שמביאה גברת טיימור למסך באחת. מהתוספות החלומיות של הסרט. תמורה עזה כי היא מגוננת על הצעירים שלה - מלכת נמר שיוצאת לנקמה כי טיטוס הורה להקריב את בנה הבכור להורג.

שני בניה הצעירים, כירון ודמטריוס, מוכרים באופן מטריד לקהל של סוף המאה ה-20. גותים צעירים משועממים, הם יוצאים למסע הרג בשביל הכיף העצום. הסרט נסגר לפני הטבח בקולומביין היי, אבל גב' טיימור חשה את התהודה כשזה קרה. שייקספיר לא עושה דמוניזציה גסה לבנים של תמורה. הוא מראה לנו שלחץ קבוצתי ורוח התחרות יכולים להוביל גברים צעירים להרוג ולאנוס.

הבנים של תמורה זוכים לאהבה על ידי אהובה של אמם, אהרון המורה (בגילומו של הארי ג'יי לניקס, השחקן היחיד בסרט שנשמר מהגרסה הבימתית של גב' טיימור). אהרון הוא הנבל הגדול הראשון של שייקספיר, מבשרם של ריצ'רד השלישי, יאגו ואדמונד בסרט ''המלך ליר''. אבל הוא גם התפקיד השחור הגדול הראשון בדרמה האנגלית. גב' תימור רואה את החלק מורכב יותר מזה של אותלו. אהרון מונע ממעמדו כאאוטסיידר. בהתחלה נראה שהוא השטן בהתגלמותו. אבל לקראת הסוף יש תפנית מדהימה. ''זונדים, זונה שכמותך'' הוא אומר לאחות שמגישה לו עלבון לבנו הבכור, ''שחור הוא כל כך גוון בסיסי?'' גאווה שחורה וחיבה אבהית מבטלים את המשוואה הגזענית העתיקה של חושך עם רוע.


אבוד בביקורת התרגום

הטקסט של שייקספיר אינו מפורש לגבי גורלו הסופי של תינוקו של אהרון. הישרדותו תהיה תלויה בשלמותו של לוציוס, בנו היחיד של טיטוס ששרד. האם מחזור הדם לדם יימשך, או שיש תקווה לעתיד? ההפקה הבימתית של גב' תימור הייתה מעורפלת, בעוד שהסרט מסתיים בנימה מרוממת, עם תמונת סיום של יופי ייחודי. למרות שצולמה לפני יציאתו של 'שייקספיר מאוהב', הסצנה מזכירה בצורה מספקת את ההליכה של גווינת' פאלטרו לאורך חופו של העולם החדש האמיץ בסיום הסרט. גב' טיימור מתעקשת שהיא לא השתחוה למוסכמה ההוליוודית של סוף טוב; ההחלטה התקבלה, היא אמרה, כשהשחקן שמגלם את לוציוס (אנגוס מקפאדיאן) שכנע אותה שהוא דמות שתעמוד במילתו.

יהיו אשר יהיו היתרונות של בחירת ההפקה המסוימת הזו, הדרך בה היא נעשתה סימפטומטית לשלמות הפרויקט של גב' תימור. היא כיבדה גם יצירת אמנות עתיקה וגם חברה מודרנית של שחקני מסך. הפרס שלה הוא שיצרה משהו מאוד מיוחד. היכן שסרטים רבים כל כך מרשימים באותה תקופה אך מתפוגגים ברגע שאתה יוצא מהתיאטרון, ''טיטוס'' ממשיך לגדול בדמיון.