יתומים רדופים בהוואנה, בוטלו על ידי התשוקה הצרופה ובעיות החיים

סרטים

החיים הם לשרוק
בימויפרננדו פרס
דְרָמָה
שעה 46 מ'

כמו כל כך הרבה דמויות בספרות אמריקה הלטינית, שלוש הדמויות המרכזיות בסרטו השופע וההזוי של פרננדו פרס ''החיים אמורים לשרוק'' מסתובבות עם מודעות לעל-טבעי שמעורר ומדכא אותן בו זמנית. בזמן שהתושבים הנלהבים והבעייתיים האלה של הוואנה, שלושתם יתומים, ממשיכים את חייהם, יש לנו תחושה חריפה שהם רדופים ומעכבים על ידי רוחות דת ואבות.


שגילם את ג'קי רובינסון ב-42

מכת המופת של הבמאי היא הצגתו של הקונפליקטים הפנימיים ביניהם כמטאפורה לחרדות הפוליטיות והכלכליות האוחזות בקובה בדמדומי עידן קסטרו. למרות שהממשלה הקומוניסטית כמעט ולא מוזכרת, כל שלוש הדמויות מוצאות את עצמן בסופו של דבר נאלצות לבחור בין היצמדות לאמונות המגבילות את עצמן לבין הרחקה מהן לחיות יותר אוטונומיות.

אלפידיו ואלדס (לואיס אלברטו גרסיה), מוזיקאי ודייג צעיר וכהה שננטש על ידי אמו (ששמה סמלי קובה), אכול רגשות אשם בגלל שלא הגשים את ייעודו המהפכני. הסיכוי של אלפידיו לשחרור מגיע בדמותה של כריסי (איזבל סנטוס), עובדת גרינפיס המפליגה לתוך קובה בכדור פורח. השניים מנהלים רומן לוהט עד שהגיע הזמן לחופשתה, והיא מזמינה אותו לטוס איתה לארצות הברית.



ג'וליה (קורליה ולוז), עובדת סוציאלית בגיל העמידה עם עבודה במעון לקשישים, נתונה להתעלפויות ספונטניות שמקורן במילה ''סקס''. לחוץ על ידי חבריה להתייעץ עם פסיכיאטר, היא חושפת אהבה טראומטית בעברה.

מאוחר יותר, כשהמטופלת והרופא שלה מטיילים ברחובות הוואנה, ג'וליה מגלה שחצי מהעיר חיה במצב דומה של הכחשה, כשאנשים מסתובבים ימינה ושמאלה על המדרכה כשאומרים מילים אסורות מסוימות.

לבסוף יש את מריאנה (קלאודיה רוחאס), רקדנית צעירה יפהפיה ושאפתנית עם כמה מאהבים אשר נשבעת לאלוהים שהיא תהיה פרישה אם תזכה בתפקיד הראשי הנחשק בהפקה של ''ג'יזל'' כשתפילתה נענית, היא מאושרת. אבל ברגע שהיא ושחקנית המשנה הצעירה והנאה שלה, איסמאל (ג'ואן מנואל רייס), עיניו זו בזו, הם מתאהבים בפראות, ומריאנה מוצאת את עצמה במצב של ייסורים כמעט בלתי נסבלים.

''החיים צריכים לשרוק'', שנפתח היום בתיאטרון וולטר ריאד, צופה בדמויות הללו דרך עיניו של בבי (ביה פרז), רוח חידתית בת 18 המופיעה במסגרות שונות, כולל מתחת למים. הסרט חוצה בין שלוש הדמויות שהיא מעלה באוב לשעשוענו. כשהתסכולים שלהם מתגברים, שלושתם מוצאים את עצמם מונעים באותו רגע באותו יום להתעמת עם גורלם האפשרי בכיכר המהפכה בהוואנה.

הסרט מציג את הדרמות הפנימיות של הדמויות שלו קצת יותר מהנדרש. הרבה לפני המפגש שלהם עם הגורל אנחנו חסרי סבלנות בשבילם לעשות את ההפסקה.


ביקורת סרט החסות

אולם אם ''החיים אמורים לשרוק'' נגררים לקראת הסוף, יש לו קסמים רבים. הדימויים הסוריאליסטיים שלו, בהשראת ציורי מגריט, מעניקים לו חוט של שפיות ויזואלית (אם כי יש כמה יותר מדי תמונות של דגים מגולחים). והסרט כל כך מסונכרן עם התשוקות של הדמויות שלו שהוא מקיים מצב רוח של חושניות סוערת.

נדמה שהאהבה פורחת בכל פינת רחוב בהוואנה, והמוזיקה המפעמת של בולה דה ניאב ובני מור, שמנקדת את הסרט, גורמת לדופק האירוטי שלו למהיר עוד יותר.

החיים הם לשרוק

בימוי פרננדו פרס; נכתב (בספרדית, עם כתוביות באנגלית) על ידי מר פרז, הומברטו חימנז ואדוארדו דל לאנו; מנהל הצילום, פול פרז אורטה; בעריכת ג'וליה ייפ; מוזיקה מאת אדסיו אלחנדרו; מיוצר על ידי ICAIC ו-Wanda Distribution S.A.; שוחרר על ידי New Yorker Films. בתיאטרון Walter Reade, 165 West 65th Street, Lincoln Center. זמן ריצה: 106 דקות. הסרט הזה לא מדורג.


האישה בחמישית

עם: לואיס אלברטו גרסיה (אלפידיו ואלדס), קורליה ולוז (ג'וליה), קלאודיה רוחאס (מריאנה), בבה פרז (ביה), איזבל סנטוס (כריסי), ג'ואן מנואל רייס (איסמעיל) ורולנדו בריטו (ד'ר פרננדו).